פסק-דין בתיק ת"ק 50366-09-11

בפני תביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש.

עיקר העובדות

1.         בשנת 2009 הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים במסגרת ת.ק. 1365/09. ביום 10.5.09 הגיעו הצדדים להסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט (להלן: "הסכם הפשרה").

2.         בסעיף 3 להסכם הפשרה נקבע כי:

"הנתבעת תשלם לתובעת, לחיסול מלא ומוחלט של כל תביעותיה במסגרת התביעה סך של 2,658 ש"ח, באמצעות המחאה שתשלח לכתובתה...בנוסף הנתבעת תדאג לביטול יתרת החוב במספר מנוי 783551 וכן תדאג לביטול כל ההליכים המשפטיים הקשורים ביתרת חוב זו".

 3.        אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעת את הסכום שנקבע בהסכם הפשרה. ואולם, חודש לאחר חתימת הסכם הפשרה קיבלה התובעת מהנתבעת דרישה לתשלום חוב נוסף אשר לטענת וביום 15.6.09 אף קיבלה מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים.

4.         התובעת השיבה לנתבעת כי על-פי הסכם הפשרה אין לה יתרת חוב אצל הנתבעת וכי טרם החתימה על הסכם הפשרה נאמר לה כי הסכם זה מסדיר את מלוא חובותיה כלפי הנתבעת. פנייתה של התובעת לנתבעת לא זכתה לתגובה עניינית והנתבעת המשיכה  במשלוח התראות בדבר תשלום החוב הנטען. יצוין, כי לאחר חתימת הסכם הפשרה הופסקה ההתקשרות בין הצדדים והתובעת לא קיבלה שירותים כלשהם מהנתבעת.

5.         התובעת טוענת כי התנהגותה של הנתבעת נגועה בחוסר תום לב שכן עובר להסכם הפשרה נאמר לה על ידי נציגת כי הסכם זה מסדיר את כל חובותיה לנתבעת. התובעת  אף לא היתה מודעת לקיומו של חוב כלשהו לנתבעת, לא נאמר לה דבר בעניין זה והיא  סברה לתומה כי הסכם הפשרה מסדיר באופן סופי את חיוביה כלפי הנתבעת. אילו היה נאמר לה אחרת, ייתכן שלא היתה חותמת על הסכם הפשרה. לפיכך, טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה בגין הטרדות חוזרות ונשנות מצד הנתבעת ואיומים בדבר נקיטת הליכים לגביית החוב.

6.         בכתב הגנתה טוענת הנתבעת כי הסכם הפשרה נחתם בהתייחס למנוי מס' 783551 בלבד, וכי מקור החוב הנטען על ידי התובעת הינו עבור מנוי אחר שהיה על שם התובעת ואשר נוצרה בו יתרת חוב. המדובר בחוב המתייחס לתקופה שבין  9/10/08 ועד 16/11/08. עוד נטען, כי ביום 3.12.08 שוחח בנה של התובעת עם נציג הנתבעת ובנה של התובעת ציין כי הוא מודע לבעיה הקיימת בהוראת הקבע של התובעת.  יצוין, כי לכתב ההגנה לא צורף תמליל או רישום המתעד את קיומה של השיחה הנטענת.

דיון והכרעה

7.           העידו בפני התובעת, בנה של התובעת ונציג מטעם הנתבעת.

בנה של התובעת, אשר ניהל את המו"מ מטעמה עובר לחתימת הסכם הפשרה, העיד כי במעמד חתימת הסכם הפשרה נאמר לו על ידי נציגת הנתבעת, גב' איריס פיטרו, כי הסכם הפשרה בין הצדדים מסדיר את מלוא חובותיה של התובעת כלפי הנתבעת, וכי לא נאמר שלתובעת יש חוב בגין מנוי נוסף אצל הנתבעת. 

8.         התובעת העידה כי מעולם לא היתה מודעת לכך שיש לה יותר ממנוי אחד אצל הנתבעת, וכי הוסבר לה כי הסכם הפשרה מסדיר באופן סופי את כל חובותיה כלפי הנתבעת.

9.         מטעם הנתבעת התייצב לדיון נציג אשר לא היה מעורב בחתימת הסכם הפשרה עם התובעת, ואף לא יכול היה להסביר מדוע לא התייצבה לדיון הגב' איריס פיטרו, נציגת הנתבעת אשר עמה התנהל המו"מ עובר לחתימת הסכם הפשרה. יתר על כן, נציג הנתבעת אף לא ידע להסביר בתחילה מדוע יש לתובעת שני מנויים. כך, טען כי ככל הנראה לתובעת מנוי נוסף בכתובת אחרת, אך משהסתבר כי מדובר בחיובים המתייחסים לאותה הכתובת, טען כי לתובעת מנוי אנלוגי ומנוי דיגיטלי וכי הסכם הפשרה מתייחס רק לחוב בגין המנוי הדיגיטלי. לשאלתי, מדוע לא נאמר לתובעת עובר לחתימת הסכם הפשרה כי לנתבעת מנוי אנלוגי בו קיימת יתרת חוב, השיב כי נציגת הנתבעת שחתמה על הסכם הפשרה לא היתה מודעת לקיומו של מנוי זה.        

10.        עדותם של התובעת ובנה היו אמינות עלי, ומשלא הובאה בפני עדות סותרת מצד הנתבעת באשר למצג שהוצג בפני התובעת ובנה עובר לחתימת הסכם הפשרה, הרי שאני מקבלת את גרסתם כי עובר לחתימת הסכם הפשרה נאמר להם כי הסכם זה מסדיר את כל חיוביהם כלפי הנתבעת. העובדה כי הסכם הפשרה נוקב במספר מנוי מסוים, אין בה כדי לשנות, שכן התובעת לא ידעה על קיומו של מנוי נוסף ואף אין לצפות ממנה כי תבחין בין שירות המתקבל ממנוי אנלוגי לבין שירות המתקבל ממנוי דיגיטלי, שכן בעיני מי שאינו בקי ברזי הטכנולוגיה מדובר בסופו של יום בשירות זהה של צפייה בטלביזיה.

11.        יתר על כן, טענת הנתבעת כי נציגתה לא ידעה על קיומו של מנוי נוסף לתובעת ועל כן לא היתה יכולה ליידע את התובעת על כך, אינה יכולה להישמע. אין ספק כי בבדיקה פשוטה במחשבי הנתבעת היתה יכולה הנציגה לברר אלו מנויים יש לתובעת אצל הנתבעת ומה יתרת החוב בגין כל המנויים. נציגת הנתבעת בחרה שלא לעשות כן מטעמים השמורים עמה. בנסיבות אלה, התובעת רשאית היתה לסמוך על דבריה של נציגת הנתבעת כי הסכם הפשרה מסדיר את מלוא חיוביה כלפי הנתבעת.

12.        יצירת מצג בפני התובעת כי הסכם הפשרה מסדיר את מלוא חובה כלפי הנתבעת, מבלי שהדברים נבדקו לאשורם, יוצר מניעות מצד הנתבעת לטעון לקיומו של חוב נוסף בתקופה שקדמה לחתימת הסכם הפשרה. כך גם ניסיונות הנתבעת לגבות את החוב הנטען לאחר חתימת הסכם הפשרה, נסיונות שהיו מלווים בהטרדות חוזרות ונשנות של התובעת, תוך התעלמות מפניותיה וטענותיה בעניין הסכם הפשרה, מהווה התנהגות בחוסר תום לב מצד הנתבעת המקימה לתובעת עילה לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בעקבות ניסיונות הנתבעת לגבות את החוב.

13.        כאמור, התובעת טוענת כי בשל התראות חוזרות ונשנות מצד התובעת לתשלום החוב ואיום בנקיטת הליכים משפטיים בדבר החוב וכן התעלמות מפניותיה של התובעת לנתבעת בעניין הסכם הפשרה, נגרמה לה עוגמת נפש. בנסיבות העניין, כפי שהוצגו בפני על ידי התובעת ובנה, ובהתחשב בגילה של התובעת אשר הינה אישה מבוגרת בת 73, נחה דעתי כי אכן נגרמה לתובעת עגמת נפש כלשהיא, ואולם אין להפריז בשיעורה . לפיכך, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 500 ש"ח.

14.        אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 500 ש"ח. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסכום של 500 ש"ח. הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום.